טיפול בטראומה: למה הגוף עדיין מרגיש בסכנה גם כשהאירוע כבר הסתיים?

אם אתם מרגישים שהאירוע כבר הסתיים, אבל הגוף שלכם עדיין מגיב כאילו הסכנה קיימת, אתם לא לבד. אנשים רבים שחוו טראומה מתארים דריכות מתמשכת, קושי להירגע, הימנעות ממקומות או מצבים מסוימים ותחושה שהעבר עדיין נוכח בחייהם. ברוב המקרים, אין פירוש הדבר שמשהו בכם התקלקל. לעיתים קרובות זו הדרך שבה המוח והגוף מנסים להגן עליכם. במאמר הזה נבין למה זה קורה, איך טראומה משפיעה על הגוף והנפש, ואיך טיפול יכול לעזור להחזיר בהדרגה את תחושת הביטחון.

במאמר הזה תמצאו

• למה טראומה ממשיכה להשפיע גם הרבה אחרי שהאירוע הסתיים.
• איך טראומה משפיעה על הגוף, על המחשבות ועל מערכות היחסים.
• למה אנשים רבים מרגישים שהם "כבר לא מי שהיו".
• האם אפשר באמת להחלים מטראומה.
• איך טיפול בטראומה עובד, ולמי הוא יכול לעזור.
  
  

"אני יודע שזה נגמר. אז למה אני עדיין מרגיש כאילו זה עלול לקרות שוב?"

זו אחת השאלות הנפוצות ביותר שאני שומע בקליניקה.

לפעמים היא מגיעה מאדם שעבר תאונת דרכים. לפעמים ממישהי שחוותה פגיעה מינית. לפעמים ממי שחזר ממלחמה, איבד אדם קרוב או גדל במשך שנים בבית שבו לא הרגיש בטוח.

הסיפורים שונים מאוד זה מזה.

אבל השאלה כמעט תמיד זהה.

"אני יודע שהאירוע הסתיים. אז למה הגוף שלי עדיין מגיב כאילו הוא קורה עכשיו?"

זו שאלה שמבלבלת כמעט כל מי שחווה טראומה.

מצד אחד, הראש יודע שהסכנה חלפה.

מצד שני, הגוף ממשיך להיבהל מרעשים, מתקשה להירגע, נשאר דרוך או מגיב בעוצמה למצבים שמזכירים, אפילו במעט, את מה שקרה.

לא פעם אנשים מתחילים לחשוב שהתגובות האלה אומרות משהו עליהם.

שאולי הם חלשים יותר.

שאולי הם לא מצליחים להתגבר.

שאולי משהו בהם השתנה לתמיד.

אני רוצה להציע דרך אחרת להסתכל על מה שקורה.

לא מפני שהיא מנחמת יותר.

אלא מפני שהיא מדויקת יותר.

ברוב המקרים, התגובות האלה אינן סימן לכך שמשהו בכם התקלקל.

הן סימן לכך שמשהו בתוככם עדיין מנסה להגן עליכם.

זו נקודת המוצא של המאמר הזה.

במקום לשאול "מה לא בסדר בי?", ננסה לשאול שאלה אחרת.

"מה קרה למערכת שאמורה לעזור לי להרגיש בטוח?"

לפעמים, רק השינוי הזה בדרך שבה אנחנו שואלים את השאלה, כבר מפחית חלק מהאשמה שאנשים נושאים על עצמם במשך שנים.

טראומה אינה רק מה שקרה

כשאנחנו חושבים על טראומה, אנחנו בדרך כלל חושבים על האירוע עצמו.

על התאונה.

על הפיגוע.

על הפגיעה.

על הרגע שבו החיים השתנו.

אבל מנקודת מבט טיפולית, האירוע הוא רק תחילת הסיפור.

השאלה החשובה באמת היא מה קרה אחריו.

איך הוא השפיע על הדרך שבה אתם ישנים.

על תחושת הביטחון שלכם.

על מערכות היחסים שלכם.

על היכולת שלכם להירגע.

ועל הדרך שבה אתם מסתכלים על העולם.

זו הסיבה ששני אנשים יכולים לעבור אירוע דומה, אבל לחוות אחריו מציאות שונה לחלוטין.

לא מפני שאחד חזק והשני חלש.

אלא מפני שכל אדם מגיע לאירוע עם סיפור חיים אחר, עם ניסיון אחר ועם מערכת עצבים שלמדה דברים שונים לאורך השנים.

האירוע אולי הסתיים.

אבל הלמידה שהתרחשה בעקבותיו יכולה להמשיך להשפיע.

וכאן נמצא אחד הרעיונות החשובים ביותר להבנת טראומה.

הטראומה אינה רק הזיכרון של מה שקרה. היא גם הדרך שבה המוח והגוף למדו להגן עליכם מאז.

כאשר מבינים את זה, הרבה מהתגובות שנראו חסרות היגיון מתחילות לקבל משמעות.

לא משום שהן נעימות.

אלא משום שאפשר לראות שהן לא נולדו במקרה.

הן נולדו מתוך ניסיון להגן עליכם מפני פגיעה נוספת.

וההבנה הזאת היא גם נקודת הפתיחה של ההחלמה.

איך טראומה משפיעה על הגוף?

אחת הסיבות שטראומה כל כך מבלבלת היא שהתגובות שלה אינן נשארות רק במחשבות.

אנשים רבים מגיעים לטיפול כשהם בטוחים שיש להם בעיה גופנית.

הם מתארים דופק מהיר, לחץ בחזה, נשימה שטחית, מתח בשרירים, קושי להירדם, עייפות מתמשכת או תחושה שהם "לא מצליחים להירגע אף פעם".

חלקם כבר עברו אינספור בדיקות רפואיות.

לעיתים כל הבדיקות תקינות.

ועדיין הגוף ממשיך לשדר שמשהו אינו בסדר.

זו יכולה להיות חוויה מתסכלת מאוד.

איך ייתכן שהרופא אומר שהכול תקין, אבל הגוף מרגיש אחרת לחלוטין?

כדי להבין את זה, חשוב להכיר רעיון אחד.

המוח אינו שואל כל הזמן האם קיימת סכנה.

הוא שואל האם הוא חושב שקיימת סכנה.

וזה הבדל משמעותי.

כאשר אנחנו חווים אירוע מאיים, מערכת ההישרדות של הגוף נכנסת לפעולה במהירות. קצב הלב עולה, השרירים מתכווצים, הנשימה משתנה והגוף כולו מתגייס כדי לעזור לנו להילחם, לברוח או לשרוד.

בזמן אמת, זו תגובה בריאה.

למעשה, היא אחת הסיבות שבני אדם מצליחים לשרוד מצבי סכנה.

הקושי מתחיל כאשר מערכת ההישרדות מתקשה להבין שהאירוע הסתיים.

במצב כזה, היא עלולה להמשיך לפעול גם כאשר אין איום ממשי.

לא משום שהיא "מקולקלת".

אלא משום שהיא למדה להיות זהירה במיוחד.

זו הסיבה שאנשים רבים אומרים:

"אני יודע שאין סכנה, אבל הגוף שלי לא מאמין לי."

אני חושב שזה אחד המשפטים המדויקים ביותר שאפשר לומר על טראומה.

מפני שהוא מתאר את הפער שבין הידיעה לבין החוויה.

הראש מבין.

הגוף עדיין מתכונן.

והפער הזה יוצר הרבה מאוד בלבול.

יש מי שמתחיל לחשוש שהוא מאבד שליטה.

יש מי שפוחד שהוא מפתח מחלה.

ויש מי שמתחיל להימנע מכל דבר שמעורר אפילו מעט את התחושות האלה.

ככל שההימנעות גדלה, כך הגוף מקבל אישור נוסף לכך שאכן הייתה סכנה.

וכך נוצר מעגל שקשה לצאת ממנו לבד.

חשוב לומר כאן משהו נוסף.

לא כל אדם שחווה טראומה יפתח את אותם תסמינים.

יש מי שיחווה בעיקר דריכות.

אחרים יסבלו מהתקפי חרדה, מסיוטים, מהפרעות שינה, מקושי להתרכז או מתחושת ניתוק.

אין תגובה אחת "נכונה".

אבל כמעט כל התגובות האלה נשענות על אותו עיקרון.

הגוף מנסה להגן עליכם.

גם אם הדרך שבה הוא עושה זאת כבר אינה משרתת אתכם.

ההבנה הזאת אינה מעלימה את התסמינים.

אבל היא משנה את הדרך שבה מסתכלים עליהם.

במקום לראות בהם הוכחה לכך שמשהו אינו תקין בכם, אפשר להתחיל לראות בהם ניסיון של הגוף לשמור עליכם.

זו התחלה חשובה.

מפני שקשה מאוד לעזור למערכת שאנחנו נלחמים בה.

הרבה יותר קל לעזור למערכת שאנחנו מבינים.

איך טראומה משפיעה על החיים?

כאשר אנשים חושבים על טראומה, הם בדרך כלל חושבים על פחד.

אבל מניסיוני, הפחד הוא רק חלק קטן מהסיפור.

ההשפעה המשמעותית ביותר של טראומה מתרחשת פעמים רבות דווקא במקומות השקטים של החיים.

בדרך שבה אנחנו מקבלים החלטות.

בדרך שבה אנחנו יוצרים קשרים.

בדרך שבה אנחנו מסתכלים על העתיד.

בהתחלה השינויים כמעט בלתי מורגשים.

אדם מוותר על מקום אחד שמרגיש לו לא נעים.

אחר כך על נסיעה.

אחר כך על מפגש.

אחר כך על הזדמנות.

כל ויתור כזה נראה הגיוני בפני עצמו.

אבל עם הזמן הם מצטברים.

לאט־לאט החיים מתחילים להצטמצם.

לא משום שהאדם החליט לוותר עליהם.

אלא משום שהוא מנסה להגן על עצמו מפני האפשרות להיפגע שוב.

אני שואל לפעמים מטופלים שאלה שנשמעת פשוטה.

"מה הפחד לקח ממך?"

ברוב המקרים מגיע שקט.

לא משום שאין תשובה.

אלא משום שזו הפעם הראשונה שהם עוצרים לחשוב לא רק על מה שהם מרגישים, אלא גם על המחיר שהם משלמים.

לפעמים המחיר הוא חופש.

לפעמים זוגיות.

לפעמים עבודה.

לפעמים האפשרות ליהנות מרגע שקט בלי לחפש איפה מסתתר האיום הבא.

זו אחת הסיבות לכך שטראומה יכולה לגרום לאדם להרגיש שהוא כבר אינו מי שהיה.

אבל אני חושב שהמשפט הזה דורש דיוק.

לא תמיד האישיות משתנה.

לעיתים קרובות, מה שמשתנה הוא כמות המקום שמצב ההישרדות תופס בחיים.

כאשר רוב האנרגיה מושקעת בלהרגיש בטוח, נשאר פחות מקום לסקרנות.

ליצירתיות.

לאינטימיות.

להנאה.

לא משום שהדברים האלה נעלמו.

אלא משום שקשה להם להתקיים כשחלק גדול מהנפש עסוק כל הזמן בהגנה.

זו גם הסיבה שאנשים רבים שמתארים החלמה אינם אומרים:

"חזרתי להיות מי שהייתי."

הם אומרים:

"אני מתחיל להרגיש שוב כמו עצמי."

יש הבדל עמוק בין שני המשפטים.

החלמה אינה מחזירה את הזמן לאחור.

היא מאפשרת לאדם לפגוש מחדש חלקים בעצמו שכבר שנים כמעט לא קיבלו מקום.

וכאן עולה השאלה החשובה ביותר.

אם טראומה יכולה לשנות את הדרך שבה אנחנו חיים, האם אפשר גם ללמוד לחיות אחרת?

זו בדיוק השאלה שבה נעסוק בחלק הבא של המאמר.